יום ה', ה’ בכסלו תשע”ה
    דף הבית  |  יצירת קשר  
עדות של ניצול שואה
22:22 (14/11/10) יוסי כ

החלטתי לתת עדות זו כי הנושא בערב יום השואה השנה הוא ילדים בשואה. אני רוצה שהילדים של היום ידעו שהיה עולם אחר, עולמם של ילדי השואה, עולם בו הילדות הפכה להישרדות. הילדות שלי רוויה בתמונות קשות מאד ובהרבה "חורים שחורים". אין בה סדר כרונולוגי אלא מקטעים של מידע שאני זוכרת השזורים במידע שמצאתי מאוחר יותר.אין לי תעודות הכול אבד.אינני יודעת בדיוק מתי חל יום הולדתי. נולדתי בצרנוביץ שברומניה. בת יחידה בשם פרידה איווניר להורים שעסקו בפרוונות. הייתי קטנה, אולי בת ארבע, כשהנאצים נכנסו לצרנוביץ.מיד עם כניסתם ב – 1941 אספו הגרמנים את כל היהודים וריכזו אותם בגטו. אח"כ העבירו אותנו לטרנסניסציה בברשהד, גטו ידוע לשמצה, גטו אימים. בגטו שררו תנאים נוראיים: צפיפות, רעב ומחלות. אנשים חלו ומתו – את המתים אספו בעגלות עליהם נערמו הגוויות תמונת העגלה "הענקית" ועליה הגוויות מלווה אותי עד עצם היום הזה. יום אחד לקחו את הורי, אמא כבר הייתה מאד חולה וסיפרו לי שהיא מתה בדרך. גם אותה אספו בעגלת המתים.לאחר שהורי נלקחו בטרנספורט נשארתי עם בת השכנים שהייתה נערה בת 15-16 מאד יפה. אני זוכרת שלקחו אותנו בטרנספורט – כולם הולכים בשדה מלא שלג ובוץ אוקראיני (עד היום אני לא מסוגלת לשאת קור ברגלים). הנערה ואני נשארנו מאחור, כנראה שהתעכבנו בגלל שהייתי קטנה והלכתי לאט. נשארו שתינו בבוץ האוקראיני המקפיא. התחיל להחשיך. מרחוק ראינו אור, מעין נצנוץ. היה זה בית. נגשנו לבית, דפקנו בדלת. בבית גר גנרל נאצי עם אשתו ללא ילדים. ספרנו שאנחנו גרמניות ושטעינו בדרך, שתינו דברנו גרמנית טובה והנערה נראתה ממש גרמניה. עד היום לא ברור לי איזה סיפור כיסוי היא ספרה, אבל זוג הגרמנים אסף אותנו לביתו. בתוקף תפקידו נדדו הגנרל הגרמני ואשתו עם חייליו ברכבות ממקום למקום ברחבי אירופה ואנחנו חיינו איתם ברכבות. כל פעם שירדנו באיזו תחנה מהרכבת לשירותים, הנערה הייתה לוחשת לי: אל תשכחי שאת יהודיה, אל תדברי עם אף אחד. כשהלנו לישון היא הייתה מצמידה אותי אליה ומחבקת אותי חזק חזק. מאוחר יותר הבנתי שהיא הייתה קורבן להתעללות מינית של הגנרל הנאצי ואולי גם של החיילים ואני הייתי מעין הגנה בשבילה.אחרי מספר חודשים הגענו יחד עם הגנרל ואשתו לבוקרשט. הנערה הצליחה לברוח ואני נותרתי לבדי עם המשפחה הגרמנית. הייתי בשוק כשהיא נעלמה חשתי אובדן קשה – גם היא אבדה לי. אחרי מספר חודשים חטפו אותי באישון לילה מבית הגרמנים. הסתבר שהחוטפים היו שליחים מארץ ישראל שהנערה יצרה עמם קשר והצטרפה אליהם. השליחים הסתירו אותנו והעבירו אותנו ממקום למקום כשאני לבושה בבגדים של בן, כדי שלא יזהו אותי כי הגרמנים חיפשו אחרי. מכאן ואילך המטרה הייתה לעלות לארץ ישראל. פעמיים היינו אמורות לעלות לספינות וכל פעם דחו אותנו. מסתבר ששתי האוניות שהיינו אמורות לעלות עליהן טבעו. בסופו של דבר עלינו על הספינה השלישית והגענו לארץ ישראל באוגוסט 1944.איש לא חיכה לנו כשהגענו לארץ. למרות שלנערה היה חבר בארץ אותו הכירה עוד ברומניה הוא לא קיבל את פנינו בנמל כיוון שהיינו רשומות כנוסעות הספינה שטבעה. מעתלית אספו חברת נוער לקיבוץ עין שמר ואני הלכתי עם הנערה וחברת הנוער. הילדות בקיבוץ הייתה פרק קשה עבורי לא פחות מהפרק הקודם. לא ידעו אז איך להתייחס אל ילדי השואה, רצו בבת אחת להפוך אותנו לילדים ישראלים. לא הסכימו לדבר איתי גרמנית למרות שהגננת הייתה ילידת גרמניה. וגם הורידו בכוח את הדבר היחידי שנשאר לי מבית הורי – עגילי הזהב – שאבדו לי לעד. נהוג היה בקיבוץ לפרסם על לוח המודעות את שמות המשפחות המארחות את הילדים הבודדים בקיבוץ. כל יום היה מארח אותי ילד אחר ולפעמים שכחו אותי בבית הילדים.יום אחד, הנערה שהגעתי עמה ואליה הייתי קשורה, נעלמה מהקיבוץ. לא ידעתי לאן היא נעלמה ושוב אובדן. באחד הימים המטפלת שלי בקיבוץ מראה לי תמונה בעיתון של בחורה מאחד הקיבוצים. סופר עליה שהביאה ללא פחד, תחת איום של רובי החיילים הבריטיים, אוכל ובגדים לבחורים העצורים. זו הייתה היא. רציתי לפגוש אותה. נסענו לקיבוץ ההוא המטפלת שלי ואני. אבל לא נתנו לי לראות אותה. "אסור" הם אמרו , במיוחד אסור שהילדה תפגוש אותה. הסתבר שאותה נערה החזיקה תמונה קטנה שלי, וכל פעם שהייתה נכנסת להתקף בקשה את התמונה שלי. לכן לא נתנו לי לראות אותה. כל החיים היא מטופלת, כתוצאה ממה שעברה בשואה. ביום הניצחון על גרמניה, 7 למאי, עשו בקיבוץ מדורה גדולה והכריזו על תאריך זה כעל יום הולדתי. כמו כן הוחלט להחליף את שמי לאורה.אחרי שנה בקיבוץ אימצה אותי אישה לא נשואה ואיתה כבר היה לי טוב יותר. בעוד הילדות שלי הייתה כולה הישרדות, אובדנים, נטישות והסתתרות תקופת הנעורים בקיבוץ הייתה טובה יותר עם מחנות, טיולים וחיי חברה ערים. את פיני, בעלי, הכרתי אחרי הצבא כשנשלחתי לשנת שירות שלישית בקיבוץ הראל. בתל השומר למדתי טיפול בתינוקות ובקיבוץ הראל ריכזתי את בית התינוקות. כשחזרנו לעין שמר ריכזתי גם שם את בית התינוקות ושם גם נולדה בתנו הבכורה אביבית. לבית יצחק הגענו אחרי שליחות של שנתיים מטעם משרד החוץ בפרס וכאן נולד איתי בננו. בבית יצחק הייתי גננת במשך 26 שנים וגדלתי דורות של ילדים וגם נכדים.אני מייחדת את המסר שלי להורים ובמיוחד לאלה שהיו חניכים שלי:אל תגישו לילדכם את הכול על מגש של כסף, תנו לילדים להתאמץ קצת להתמודד עם קשיים כדי שבעתיד יוכלו להתגבר על מכשולים ביתר קלות. והלוואי והקשיים שלהם יהיו רגילים ונורמאליים ושאף ילד לא יחווה לעולם גורל אימים כמו שאנו ילדי השואה חווינו.